Butnik – I Don't Know What You See When You look at me

ארבעים ושתיים שניות והרימות מתחילות להיכנס – ההפך מלצאת, בניגוד לחוקי הטבע.

ארבעים ושתיים שניות עד שהן נכנסות למקצב אחיד כשהחריקות, ספק צלילים קטנים, מתאחדים למוזיקה טורדנית, כזאת שנדמה כי ניגנו הפוך.

אין סוף למקוריות ולחדשנות, במיוחד כשזה מגיע עטוף באלבום שהמילה האחרונה במשפט שמתחיל את האלבום גם חותם אותו – I don’t know what you see when you look at me- ועם הזמן מקבל נפח יותר משעשע וסוריאליסטי.

ואכן, "משעשע וסוריאליסטי" הינם המונחים הנכונים לאפיין גם את העטיפה של האלבום; דמות שאוכלת בננה, ואז הבננה נופלות לו, כאשר דמות אחרת מחליקה מהבננה ואז השני כנראה בא אל הראשון בטענות. מעין קומיקס שבסופו נותרת הבננה בודדה וצהובה. לא ברור אם יש מסר כלשהו, במיוחד כשחגיגת המינימליזם תוקפת מהצד ומהבפנים של החוברת, ומה שהכי פחות ברור בכל הסיפור ההזוי הזה זה, במי בכלל מדובר?!

אחרי חיפושים מאומצים ומפרכים בניחוח זיעה קרה (כבר חורף) מצאתי את המידע המבוקש. קוראים להם "בוטניק", בהנהגת דורון בוטניק שעיבד והלחין את השירים באלבום. הם הקליטו אותו באלפיים וארבע בקיבוץ מענית.

יחסית לאלבום אנונימי יש המון משתתפים; מהנגנים (אמיתי לדין- באס, נדב פלד- גיטרה, נועם ישראלי-תופים) עד לתורמי קולות הרקע- אנסמבל שלם של אנשים שיוצרים אלבום רוק מתקדם שבהחלט יכול היה לתפוס מקום לצד הרכבים ישראלים כמו "אבק", "סנהדרין", "אגרול", "פרווה חמה" ועוד. אך אלבום זה נשאר ילד יחיד להורים נוטשים; בוטניק הסביר כי הוא נעשה בהשראת תקופה ספציפית, ושהוא אינו עוסק יותר במוזיקה כזאת, וזה גורם לי לרצות להתעסק יותר עם המוזיקה מאשר בפוליטיקה.

בעצם האלבום הוא שיר אחד שחולק לאחד-עשר קטעים בעלי אופי משלהם, מה שיוצר את ההרגשה של אלבום בעל קטעים נפרדים.

נראה שההחלטה לחסוך במילים נבעה מהעובדה שהמוזיקה אכן מדברת בעד עצמה, מקצבים משתנים, אפקטים שונים, מוזיקה שמתפתחת וחוזרת חזרה, ומשפט אחד שתורם הרבה יותר מהמילים שמרכיבות אותו.

לקראת הסוף כבר נדמה כאילו הצלילם נוטים לחזור על עצמם ואספקת ה"גיוון" הולכת ונגמרת. יכול להיות שזה הזמן להעביר שיר.